לשכנו תדרשו. פי' שתלכו מארץ מרחקים ותשאלו דרך בית ה' ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב:
מעשרותיכם. פירש"י מעשר שני ומעשר בהמה לאכול לפנים מן המחיצה ותרומת ידכם אלו הביכורים. וכתב הרמב"ן כך הוא דעת רבותינו ועל דרץ הפשט הזכיר העולות והזבחים שחייב לאוכלם שם לפני ד' והזכיר גם כן שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכהנים וללויים משרתי ה' וישמחו גם הם עמכם ועם בתיכם ופי' תרומת ידכם מפני שהתרומה לא נתנה בה התורה שיעור אבל היא כאשר תרים ידו. ואני סובר בפשוט של מקרא זה כי תרומת ידכם הוא מה שהרים לשם מכספו וזהבו לעשות אותו קרבן עולה או זבח והזכיר בקרבן ג' מינים הנדרים אשר הם הרי עלי קרבן. והנדבה שהם הרי זו. והתרומה אשר ירים מכל אשר לו כסף או זהב או שהביא בהמתו חולין לעזרה ויאמר הרי זו מידי לשם והוא מלשון כל מרים תרומת כסף ונחושת וכן כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לשם קרבנות הם כי כל מה שירים אדם לשם מכל אשר לו בין לקרבנות בין לבדק הבית בין לכהנים הכל נקרא תרומה דכתיב ויקחו לי תרומה והוא לבדק הבית וכתב במכס ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה' והוא חולין גמורין בידו. ולא אמר הכתו' תרומותיכם שלא נטעה בתרומת הכהנים אבל אמר תרומת ידכם מה שתרימו ברצונכם מן הבא בידכם. והנה כל הנזכרים כאן חייבין במחיצה כי פי' מעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני הנאכלים לפני ד':
לא תעשון ככל אשר אנחנו וגו'. כתב ר' אברהם בדרך הפשט פירשו בו בעבור שהיו נוסעי' ממסע למסע ויקריב עולה במסע מי שירצה ויש מי שיתן בכור צאנו ויש מי שלא יתן כי המצוה זאת תלויה בארץ ועל זה אמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים אלא עליכם חובה להביא הבכורות. והרמב"ן פי' כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח בקרם וצאנם שלמים לה' לפני המשכן אבל באי זה מקום שיהיה המשכן יעשו אותם ואם לא ירצה לאכול בשר לא יתחיל להביא קרבן כלל וגם אינו חייב להביא בכורות ומעשר בהמה והנה לא יבא בחיוב למשכן כלל ואפי' ברגלים לא נתחייב לבוא שם וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותה במדבר בכל מקום שירצה כי לא נתן להם הכתוב מחיצות אבל יאכל אותם במחנה וחוץ למחנה והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה רק איש הישר בעיניו יעשה על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן אבל יבאו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם. ומה שאמרו רבותינו בדבר הנידר ונידב שהוא קרב בבמה מדרש מייתור המקרא כמו שמפרש בפרק בתרא דזבחים. ואיני מבין מה שכתב יאכל אותם במדבר באי זה מקום שירצה כי לא נתן להם הכתוב מחיצות דהא תניא בפרק בתרא דזבחים קדשים קלים בכל מחנה ישראל ומפרשינן לה בכל מקום שחנו אבל לעולם חוץ למחנה לא ועוד תניא התם כשם שמחיצות במדבר כך מחיצה בירושלים וכו' ואיפשר שרוצה לומר באיזה מקום שירצה שהרי בכל מקום שהיה המחנה היו אוכלים:
כי ירחיב. כתב הרמב"ן אין זה כמו ואם ירחיב ד' אלהיך גבולך ויספת לך עוד שלש ערים שאם כן לא היה בשר תאוה מותר מיד בבואם לארץ אבל שם מפורש כי יכרית ד' אלהיך את הגוים האלה שהם ז' עממים אז תבדיל ג' ערים ואחר כך אמר ואם ירחיב עוד ד' אלהיך את גבולך דהיינו שיתן לך כל י' עממים ויספת לך עוד שלש ערים אבל כאן כתיב כי ירחיב כאשר דיבר לך והם ז' גוים שה' נותן לך את ארצ' לכך הותר לך בשר תאו' מיד אחר כיבוש וחילו'. ואעפ"י שהפסוק תולה ההיתר בריחוק מקום לא שיהיו הקרובים יושבי ירושלים אסורין כי הפסוק מדבר אל כל ישראל ואומר כאשר ירחיב ד' את גבולכם ולא תהיו כלכם יושבים סביב המשכן כמו עתה תהיו מותרין בחולין:
וזבחת וגו' כאשר צויתיך. דרשו רבותינו שנצטוה על פה בהלכות שחיטה. והרמב"ן פי' פשט הפסוק כאשר צויתיך כבר בקדשים כי שחיטה בלשון הקודש הוא הכורת סימני הצואר ואל תשיבני מן וישחטם כצאן במדבר כי הוא מליצה שזבח אותם כצאן. והנה כבר צוה בקדשים ושחט שהוא בסימני הצואר וציוה שיהיה כל מה שהם אוכלים שלמים ועתה כשבא להתיר החולין אמר וזבחת כאשר צויתיך בהיותם קרבנות ותאכל אותם חולין בכל אות נפשך בכל מקום: אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל. בשביל שבמדבר לא הותרו לאכול אלא שלמים והוזהרו עליהם מלאוכלם בטומאה: את הצבי ואת האיל. שאין מביאים מהם קדשים. ואין ללמוד מכאן להתיר חלב חולין כמו בצבי ואיל שלא דימה אותן לצבי ואיל אלא בענין אכילתן אבל לא לענין היתר חלבו מדלא קאמר כל אשר יאכל בצבי ואיל יאכל בו וכן אמר בכל מקום הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל ולא אמר בשום מקום יאכלנו כצבי ואיל לבד. ופי': אך. לשון אזהרה לפי שמתחלה היה אסור לאכול רק שלמים ועתה התיר לאכול חולין הוה אמינא וכ"ש שלמים ואם ירצה יקריבם בבמה ועל כן הזהיר אך כאשר יאכל הצבי והאיל כן תאכלנו שלא תקריב ממנו לא חלב ולא דם ולא תזהיר מהם הטמאים כלל. והוצרך להזהיר כאן בחולין על הדם לפי שנאמר באיסור הדם ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר והוה אמינא דוקא קדשים שמכפר אבל חולין שאינו מכפר שרי קמ"ל אבל בחלב לא הוזכר באיסורו כן וגם אין כל הקרב מן האימורין אסור ולא כל שאינו קרב מותר. ועוד כיון שצוה כאן שנשחוט ונאכל אותו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל הוה אמינא דליטעון כיסוי קמ"ל ולכך אמר על הארץ תשפכנו ולא אמר בארץ דהוה משמע שיהא טמון בארץ וכיון שאמר שאינו צריך כיסוי הוצרך להזהיר תחלה על אכילתו. ועוד חשש הכתוב שלא יטעו בדם לומר במדבר שהיה הכל קרב שלמים שאסור לאכול הבשר עד שיזרוק הדם והנה הדם מעורב באכילת הבשר ובצבי ואיל בעבור שאין דמם קרב צוה שנכסה אותו בעפר וכן דם העוף הצריך כיסוי בעבור שאין העוף קרב שלמים ואם כן היה ראוי בבשר תאוה שנכסה אותו או שנאכלנו עם הבשר בנחירה או שנאכלנו בפני עצמו ממה שנשפוך אותו על פני השדה כדי שלא יהא נראה כזובח לשעירים על כן אמר שנזבח הבקר והצאן ולא נאכל הדם עם הבשר בנחירה וכן שלא נאכלנו עמו כאבר מן החי אלא נשפכנו על הארץ ולא נחוש לו. והוצרך עתה לומר זה (ג"כ) כשהוא בעל מום מפני שהיה תחלה הדם על המזבח לכן הוצרך עתה לומר כשהוא בעל מום שלא ינהגו קדושה בדמו וגם לא היתר אבל ישפכו אותו כמים. וכתב עוד הרמב"ן והנכון בעיני בטעם הענין כי מתחלה בהיותם במדבר ילל ישימון ושעירים ירקדו שם והיו יוצאי מצרים הרגילים בהם אסר להראות דם על פני השדה ושלא לזבוח כלל רק לפני ד' להרחיקם מן החטא ובבואם לארץ והוצרך להתיר להם בשר תאוה מפני הרחקת המקום לא חשש אם ישפכו בביתם דם בקר וצאן על הארץ אבל דם חיה ועוף אשר יצוד בשדה וביער ומנהג לשוחטם ולהביאם לבית השאיר המצוה כמו שהיתה לכסות דמם בעפר שלא יקריבנו לשעירים: רק חזק לבלתי אכול הדם. אמרו רבותינו מלמד שהיו שטופים בדם וכו'. וכתב הרמב"ן ודאי זה הטעם מספיק לריבוי אזהרות שבו אבל אין מתישב לי למה אמר זה הלשון רק חזק כי מה חוזק ואימוץ יש בהזהר מן הדם והיה ראוי שיאמר לאומרו תשמר לך לבלתי אכול הדם ומצאנו לשון חוזק כשמזהיר בכל המצות שאמר הב"ה ליהושע רק חזק לשמור לעשות כל המצוה אשר ציוך משה עבדי אבל במצוה אחת לא נמצא כן ומה צורך לחיזוק בשב ואל תעשה ממצות לא תעשה אחת אבל נראה כי הזכיר בה חיזוק מפני שבמצרים דבקו בו כי היו זובחים זבחיהם לשעירים כדכתיב ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם כי היו מקבצים הדם לשדים והיו אוכלים עליו וממנו כאלו הם קרואים לשדים. ולא שיהיה זה עיקר טעם איסור הדם כי הפסוק מפרש טעמו כי הדם הוא בנפ' יכפר אבל מזה היו שטופים בו והנה היו מתנבאים בו ומגידים בו עתידות ולכך הזהיר הכתוב שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד ובא האות והמופת אל יפתה לבו אבל יחזיק בתומתו ובאמונת השם ואל יאכל מן הדם בשום ענין ואל ינסה המעשה ההוא:
שמור ושמעת את כל הדברים האלה. ולא אמר חקים ומשפטים או עדותיו ומצותיו אלא אמר כל הדברים להכניס בשמירה הזאת גם הטוב והישר:
איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני. פי' הרמב"ן אין זה אזהרה שלא יעשה כן לע"ז כי הכתוב אומר לא תעשה כן לד' אלהיך אלא אזהרה שלא תאמר כאשר עבדו הם לאלהיהם אעשה גם אני לשם הנכבד ועל זה מזהיר לא תעשה כן לד' אלהיך כי תועבת השם הוא לעשותו:
כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. שהוא דבר מתועב לשם לשפוך דם נקי ועל כן אמר את כל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם להזהיר על מעשה הקרבנות ועבודת המקדש שלא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. אבל רבותינו שלמדו מכאן לחייב לעובד ע"ז כדרכה אפי' פוער לפעור מפני שהזכיר הכתוב איכה יעבדו ללמד כי נקרא עבודה. ועל דרך הפשט הזהיר בראש הסדר לא תעשון כן לד' אלהיכם לעבדו כאלהי העמים על ההרים הרמים בקרבנותיו ועתה מזהיר לא תעשה כן לד' אלהיך לעבדו במקדשו בעבודה שלהם:
