תנ"ך על הפרק - דברים יב - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

דברים יב

165 / 929
היום

הפרק

מִצְוֹת רַבּוֹת הקשורות למקדש

אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כָּל־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל־הָאֲדָמָֽה׃אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּדוּן אֶֽת־כָּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם עַל־הֶהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָן׃וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא׃לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה׃וַהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹאנְכֶֽם׃וַאֲכַלְתֶּם־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כָּל־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו׃כִּ֥י לֹא־בָּאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃וַעֲבַרְתֶּם֮ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכָּל־אֹיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח׃וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַֽיהוָֽה׃וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֮ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה אִתְּכֶֽם׃הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲלֶ֖ה עֹלֹתֶ֑יךָ בְּכָל־מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃כִּ֣י אִם־בַּמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֤ר יְהוָה֙ בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ שָׁ֖ם תַּעֲלֶ֣ה עֹלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּֽךָּ׃רַק֩ בְּכָל־אַוַּ֨ת נַפְשְׁךָ֜ תִּזְבַּ֣ח ׀ וְאָכַלְתָּ֣ בָשָׂ֗ר כְּבִרְכַּ֨ת יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ בְּכָל־שְׁעָרֶ֑יךָ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יֹאכְלֶ֔נּוּ כַּצְּבִ֖י וְכָאַיָּֽל׃רַ֥ק הַדָּ֖ם לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃לֹֽא־תוּכַ֞ל לֶאֱכֹ֣ל בִּשְׁעָרֶ֗יךָ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ וְתִֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ וְכָל־נְדָרֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדֹּ֔ר וְנִדְבֹתֶ֖יךָ וּתְרוּמַ֥ת יָדֶֽךָ׃כִּ֡י אִם־לִפְנֵי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ תֹּאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֮ בּוֹ֒ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֖י אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְשָׂמַחְתָּ֗ לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲזֹ֖ב אֶת־הַלֵּוִ֑י כָּל־יָמֶ֖יךָ עַל־אַדְמָתֶֽךָ׃כִּֽי־יַרְחִיב֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֽוּלְךָ֮ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃כִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֮ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן יְהוָה֙ לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ׃אַ֗ךְ כַּאֲשֶׁ֨ר יֵאָכֵ֤ל אֶֽת־הַצְּבִי֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ל כֵּ֖ן תֹּאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵא֙ וְהַטָּה֔וֹר יַחְדָּ֖ו יֹאכְלֶֽנּוּ׃רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ וְלֹא־תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם־הַבָּשָֽׂר׃לֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃לֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ לְמַ֨עַן יִיטַ֤ב לְךָ֙ וּלְבָנֶ֣יךָ אַחֲרֶ֔יךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃רַ֧ק קָֽדָשֶׁ֛יךָ אֲשֶׁר־יִהְי֥וּ לְךָ֖ וּנְדָרֶ֑יךָ תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יְהוָֽה׃וְעָשִׂ֤יתָ עֹלֹתֶ֙יךָ֙ הַבָּשָׂ֣ר וְהַדָּ֔ם עַל־מִזְבַּ֖ח יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְדַם־זְבָחֶ֗יךָ יִשָּׁפֵךְ֙ עַל־מִזְבַּח֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהַבָּשָׂ֖ר תֹּאכֵֽל׃שְׁמֹ֣ר וְשָׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַעַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אַחֲרֶ֙יךָ֙ עַד־עוֹלָ֔ם כִּ֤י תַעֲשֶׂה֙ הַטּ֣וֹב וְהַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃כִּֽי־יַכְרִית֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֛מָּה לָרֶ֥שֶׁת אוֹתָ֖ם מִפָּנֶ֑יךָ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְיָשַׁבְתָּ֖ בְּאַרְצָֽם׃הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ֙ אַחֲרֵיהֶ֔ם אַחֲרֵ֖י הִשָּׁמְדָ֣ם מִפָּנֶ֑יךָ וּפֶן־תִּדְרֹ֨שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֨ר אֵיכָ֨ה יַעַבְד֜וּ הַגּוֹיִ֤ם הָאֵ֙לֶּה֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְאֶעֱשֶׂה־כֵּ֖ן גַּם־אָֽנִי׃לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּי֩ כָּל־תּוֹעֲבַ֨ת יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֗א עָשׂוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּ֣י גַ֤ם אֶת־בְּנֵיהֶם֙ וְאֶת־בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם יִשְׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

לשכנו תדרשו. פי' שתלכו מארץ מרחקים ותשאלו דרך בית ה' ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב: מעשרותיכם. פירש"י מעשר שני ומעשר בהמה לאכול לפנים מן המחיצה ותרומת ידכם אלו הביכורים. וכתב הרמב"ן כך הוא דעת רבותינו ועל דרץ הפשט הזכיר העולות והזבחים שחייב לאוכלם שם לפני ד' והזכיר גם כן שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכהנים וללויים משרתי ה' וישמחו גם הם עמכם ועם בתיכם ופי' תרומת ידכם מפני שהתרומה לא נתנה בה התורה שיעור אבל היא כאשר תרים ידו. ואני סובר בפשוט של מקרא זה כי תרומת ידכם הוא מה שהרים לשם מכספו וזהבו לעשות אותו קרבן עולה או זבח והזכיר בקרבן ג' מינים הנדרים אשר הם הרי עלי קרבן. והנדבה שהם הרי זו. והתרומה אשר ירים מכל אשר לו כסף או זהב או שהביא בהמתו חולין לעזרה ויאמר הרי זו מידי לשם והוא מלשון כל מרים תרומת כסף ונחושת וכן כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לשם קרבנות הם כי כל מה שירים אדם לשם מכל אשר לו בין לקרבנות בין לבדק הבית בין לכהנים הכל נקרא תרומה דכתיב ויקחו לי תרומה והוא לבדק הבית וכתב במכס ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה' והוא חולין גמורין בידו. ולא אמר הכתו' תרומותיכם שלא נטעה בתרומת הכהנים אבל אמר תרומת ידכם מה שתרימו ברצונכם מן הבא בידכם. והנה כל הנזכרים כאן חייבין במחיצה כי פי' מעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני הנאכלים לפני ד': לא תעשון ככל אשר אנחנו וגו'. כתב ר' אברהם בדרך הפשט פירשו בו בעבור שהיו נוסעי' ממסע למסע ויקריב עולה במסע מי שירצה ויש מי שיתן בכור צאנו ויש מי שלא יתן כי המצוה זאת תלויה בארץ ועל זה אמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים אלא עליכם חובה להביא הבכורות. והרמב"ן פי' כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח בקרם וצאנם שלמים לה' לפני המשכן אבל באי זה מקום שיהיה המשכן יעשו אותם ואם לא ירצה לאכול בשר לא יתחיל להביא קרבן כלל וגם אינו חייב להביא בכורות ומעשר בהמה והנה לא יבא בחיוב למשכן כלל ואפי' ברגלים לא נתחייב לבוא שם וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותה במדבר בכל מקום שירצה כי לא נתן להם הכתוב מחיצות אבל יאכל אותם במחנה וחוץ למחנה והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה רק איש הישר בעיניו יעשה על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן אבל יבאו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם. ומה שאמרו רבותינו בדבר הנידר ונידב שהוא קרב בבמה מדרש מייתור המקרא כמו שמפרש בפרק בתרא דזבחים. ואיני מבין מה שכתב יאכל אותם במדבר באי זה מקום שירצה כי לא נתן להם הכתוב מחיצות דהא תניא בפרק בתרא דזבחים קדשים קלים בכל מחנה ישראל ומפרשינן לה בכל מקום שחנו אבל לעולם חוץ למחנה לא ועוד תניא התם כשם שמחיצות במדבר כך מחיצה בירושלים וכו' ואיפשר שרוצה לומר באיזה מקום שירצה שהרי בכל מקום שהיה המחנה היו אוכלים: כי ירחיב. כתב הרמב"ן אין זה כמו ואם ירחיב ד' אלהיך גבולך ויספת לך עוד שלש ערים שאם כן לא היה בשר תאוה מותר מיד בבואם לארץ אבל שם מפורש כי יכרית ד' אלהיך את הגוים האלה שהם ז' עממים אז תבדיל ג' ערים ואחר כך אמר ואם ירחיב עוד ד' אלהיך את גבולך דהיינו שיתן לך כל י' עממים ויספת לך עוד שלש ערים אבל כאן כתיב כי ירחיב כאשר דיבר לך והם ז' גוים שה' נותן לך את ארצ' לכך הותר לך בשר תאו' מיד אחר כיבוש וחילו'. ואעפ"י שהפסוק תולה ההיתר בריחוק מקום לא שיהיו הקרובים יושבי ירושלים אסורין כי הפסוק מדבר אל כל ישראל ואומר כאשר ירחיב ד' את גבולכם ולא תהיו כלכם יושבים סביב המשכן כמו עתה תהיו מותרין בחולין: וזבחת וגו' כאשר צויתיך. דרשו רבותינו שנצטוה על פה בהלכות שחיטה. והרמב"ן פי' פשט הפסוק כאשר צויתיך כבר בקדשים כי שחיטה בלשון הקודש הוא הכורת סימני הצואר ואל תשיבני מן וישחטם כצאן במדבר כי הוא מליצה שזבח אותם כצאן. והנה כבר צוה בקדשים ושחט שהוא בסימני הצואר וציוה שיהיה כל מה שהם אוכלים שלמים ועתה כשבא להתיר החולין אמר וזבחת כאשר צויתיך בהיותם קרבנות ותאכל אותם חולין בכל אות נפשך בכל מקום: אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל. בשביל שבמדבר לא הותרו לאכול אלא שלמים והוזהרו עליהם מלאוכלם בטומאה: את הצבי ואת האיל. שאין מביאים מהם קדשים. ואין ללמוד מכאן להתיר חלב חולין כמו בצבי ואיל שלא דימה אותן לצבי ואיל אלא בענין אכילתן אבל לא לענין היתר חלבו מדלא קאמר כל אשר יאכל בצבי ואיל יאכל בו וכן אמר בכל מקום הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל ולא אמר בשום מקום יאכלנו כצבי ואיל לבד. ופי': אך. לשון אזהרה לפי שמתחלה היה אסור לאכול רק שלמים ועתה התיר לאכול חולין הוה אמינא וכ"ש שלמים ואם ירצה יקריבם בבמה ועל כן הזהיר אך כאשר יאכל הצבי והאיל כן תאכלנו שלא תקריב ממנו לא חלב ולא דם ולא תזהיר מהם הטמאים כלל. והוצרך להזהיר כאן בחולין על הדם לפי שנאמר באיסור הדם ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר והוה אמינא דוקא קדשים שמכפר אבל חולין שאינו מכפר שרי קמ"ל אבל בחלב לא הוזכר באיסורו כן וגם אין כל הקרב מן האימורין אסור ולא כל שאינו קרב מותר. ועוד כיון שצוה כאן שנשחוט ונאכל אותו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל הוה אמינא דליטעון כיסוי קמ"ל ולכך אמר על הארץ תשפכנו ולא אמר בארץ דהוה משמע שיהא טמון בארץ וכיון שאמר שאינו צריך כיסוי הוצרך להזהיר תחלה על אכילתו. ועוד חשש הכתוב שלא יטעו בדם לומר במדבר שהיה הכל קרב שלמים שאסור לאכול הבשר עד שיזרוק הדם והנה הדם מעורב באכילת הבשר ובצבי ואיל בעבור שאין דמם קרב צוה שנכסה אותו בעפר וכן דם העוף הצריך כיסוי בעבור שאין העוף קרב שלמים ואם כן היה ראוי בבשר תאוה שנכסה אותו או שנאכלנו עם הבשר בנחירה או שנאכלנו בפני עצמו ממה שנשפוך אותו על פני השדה כדי שלא יהא נראה כזובח לשעירים על כן אמר שנזבח הבקר והצאן ולא נאכל הדם עם הבשר בנחירה וכן שלא נאכלנו עמו כאבר מן החי אלא נשפכנו על הארץ ולא נחוש לו. והוצרך עתה לומר זה (ג"כ) כשהוא בעל מום מפני שהיה תחלה הדם על המזבח לכן הוצרך עתה לומר כשהוא בעל מום שלא ינהגו קדושה בדמו וגם לא היתר אבל ישפכו אותו כמים. וכתב עוד הרמב"ן והנכון בעיני בטעם הענין כי מתחלה בהיותם במדבר ילל ישימון ושעירים ירקדו שם והיו יוצאי מצרים הרגילים בהם אסר להראות דם על פני השדה ושלא לזבוח כלל רק לפני ד' להרחיקם מן החטא ובבואם לארץ והוצרך להתיר להם בשר תאוה מפני הרחקת המקום לא חשש אם ישפכו בביתם דם בקר וצאן על הארץ אבל דם חיה ועוף אשר יצוד בשדה וביער ומנהג לשוחטם ולהביאם לבית השאיר המצוה כמו שהיתה לכסות דמם בעפר שלא יקריבנו לשעירים: רק חזק לבלתי אכול הדם. אמרו רבותינו מלמד שהיו שטופים בדם וכו'. וכתב הרמב"ן ודאי זה הטעם מספיק לריבוי אזהרות שבו אבל אין מתישב לי למה אמר זה הלשון רק חזק כי מה חוזק ואימוץ יש בהזהר מן הדם והיה ראוי שיאמר לאומרו תשמר לך לבלתי אכול הדם ומצאנו לשון חוזק כשמזהיר בכל המצות שאמר הב"ה ליהושע רק חזק לשמור לעשות כל המצוה אשר ציוך משה עבדי אבל במצוה אחת לא נמצא כן ומה צורך לחיזוק בשב ואל תעשה ממצות לא תעשה אחת אבל נראה כי הזכיר בה חיזוק מפני שבמצרים דבקו בו כי היו זובחים זבחיהם לשעירים כדכתיב ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם כי היו מקבצים הדם לשדים והיו אוכלים עליו וממנו כאלו הם קרואים לשדים. ולא שיהיה זה עיקר טעם איסור הדם כי הפסוק מפרש טעמו כי הדם הוא בנפ' יכפר אבל מזה היו שטופים בו והנה היו מתנבאים בו ומגידים בו עתידות ולכך הזהיר הכתוב שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד ובא האות והמופת אל יפתה לבו אבל יחזיק בתומתו ובאמונת השם ואל יאכל מן הדם בשום ענין ואל ינסה המעשה ההוא: שמור ושמעת את כל הדברים האלה. ולא אמר חקים ומשפטים או עדותיו ומצותיו אלא אמר כל הדברים להכניס בשמירה הזאת גם הטוב והישר: איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני. פי' הרמב"ן אין זה אזהרה שלא יעשה כן לע"ז כי הכתוב אומר לא תעשה כן לד' אלהיך אלא אזהרה שלא תאמר כאשר עבדו הם לאלהיהם אעשה גם אני לשם הנכבד ועל זה מזהיר לא תעשה כן לד' אלהיך כי תועבת השם הוא לעשותו: כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. שהוא דבר מתועב לשם לשפוך דם נקי ועל כן אמר את כל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם להזהיר על מעשה הקרבנות ועבודת המקדש שלא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. אבל רבותינו שלמדו מכאן לחייב לעובד ע"ז כדרכה אפי' פוער לפעור מפני שהזכיר הכתוב איכה יעבדו ללמד כי נקרא עבודה. ועל דרך הפשט הזהיר בראש הסדר לא תעשון כן לד' אלהיכם לעבדו כאלהי העמים על ההרים הרמים בקרבנותיו ועתה מזהיר לא תעשה כן לד' אלהיך לעבדו במקדשו בעבודה שלהם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך